 |
|||
|---|---|---|---|
|
מאת : עידו אמין כתבה בעיתון "חיים אחרים" – יעל לנגפורד, מכון "גלים" |
||
הילד נראה דווקא רגוע למיד, אם נתחשב בעובדה שאלקטרודות הוצמדו לכמה נקודות שסומנו על ראשו לאחר מדידה, והכבלים הצבעוניים שהשתלשלו מהן התחברו למכשיר EEG ולמחשב. הילד נראה רגוע, ומבטו עקב אחרי משחק המחשב שעל הצג: דג צבעוני נח לו בפינת הצג, ולעיתים שט קדימה במסלול מיועד. מה שהיה מוזר הוא שבידי הילד לא היו כל מקלדת, עכבר או מוט משחק. הוא הזיז את הדג בכוח הזרת מחשבה בלבד, על ידי פיקוד מודע על גלי המוח שלו. כמו כל ילד המשחק במשחק מחשב, הוא צהל כשהצליח להניע את הדג קדימה, ולזכות בנקודות. זו אינה סצינה מתוך סרט "מלחמות הכוכבים" המתארת את אימוניו של הג'די, אלא תיאור מפגש יומיומי של נאורו-פידבק, טיפול במשוב מיכשור גלי מוח, במכון גלים בבני ברק. הילד המטופל סובל מהפרעת קשב, והטיפול בגלי מוח מלמד אותו לא רק להזיז את הדג כה וכה, אלא, בעצם, להזיז את מתג גלי המוח שבמוחו, ממצב תודעה אחד לשני, מתוך רצון. מה שבעצם מזיז את הדג הוא גלי המוח. הרבה נכתב על כך שאיננו יודעים מה נעשה במוחנו; הכתבה הזו עוסקת דווקא במה שאנו יודעים. "גלי מוח", למרות שהמונח מצלצל כמו המצאה של סופר מדע בדיוני, הם תופעה ידועה מזה כשמונים שנה. בעזרת מכשירי EEG המודדים את השדה החשמלי שמסביב למוח, ניתן לזהות תדרים הנקראים "גלי מוח". התדר הנמדד הוא שיקוף וסימן למצבי רוחנו ומצבי תודעתנו. תדרי מוחנו משתנים לא רק במהלך היום, משינה לערות וחוזר חלילה, אלא גם במהלך חיינו. כתינוקות אנו חיים רוב הזמן בתדרי דלתא ותטא, ואחר כך מגלים את הבטא – מצב ערנות, שאנו מתמכרים לו עם הגיל. "אם אתה מסתכל על עבודות ילדים בגן", אומרת לנגפורד, "הכל שופע והכל אפשרי. עבורם, זאת מציאות מאוד טבעית. המבוגר קורא לכך מציאות דמיונית, אבל זה כך רק בעיניו. בגיל 5 נסגר אצלנו התיאור הציורי של העולם על מנעול ובריח, מוחנו נמצא רוב הזמן במצב בטא, המזוהים עם ערות, מודעות, לימוד, שיפוט, ניתוח, ביקורתיות. מערכת החיים המערבית מרשה לנו לנוח בגלי תטא ואלפא רק לעיתים נדירות. היצירתי מתייבש, מותש ומתעייף, המערכת חורקת עד קריסה – ויש לנו דכאונות, חוסר פוריות פיזית ורוחנית, חוסר חברותיות, אלכוהוליזם, והרשימה ארוכה". את היצירתי, הקסום והמופלא שמהם אנו מתעוררים בבגרותנו, מציעה יעל לנגפורד להחזיר בעזרת מכשירים לאימון המוח. מהמעברה לגלי מוח לנגפורד נולדה בקזבלנקה כז'וסלין איטח, ובת עשר עלתה עם משפחתה לישראל, למעברה בבאר שבע. הכשרון המתימטי שלה הביא אותה משיכון ד' לשירות צבאי סודי, ואחר כך ללימודי כימיה - כאשר הקוואנטים קרצו לה במודלים המופשטים, חובקי העולם, הכמעט-רוחניים שלהם. במקביל ללימודי תואר שני בכימיה, שאותם סיימה בהצטיינות, ניצלה לנגפורד את הזמן לשמיעה של שיעורים בנוירולוגיה. אבל לאחר שנרשמה לתואר שלישי בכימיה ביולוגית, עברה מפנה חד. היא הכירה את ג'רמי לנגפורד ואת ספר הזוהר וחזרה בתשובה. במקום להמשיך בלימודי הכימיה, עברה ללמוד הומאופתיה קלאסית, שיטות איבחון מן המזרח, אקופרסורה, אירידולוגיה, לימודי מיסטיקה יהודית - ובעיקר התמחתה בניורופידבק ובביופידבק: טיפול בגלי מוח באמצעות משוב. ב-1994 פתחה את מכון "גלים" יחד עם בעלה, ולשעבר המורה שלה לקבלה, ג'רמי לנגפורד. שם, מול קניון אילון, בלב איזור הקניות והמוסכים של בני ברק, הם בנו מה שהם מכנים "מימשק בין מדע למודעות". המכון עוסק בגלי מוח על כל צורותיהם: אפשר לשכשך שם בחדר ציפה מבודד בסגנון ד"ר ג'והן לילי (אם כי במקום אמבט-קופסה, האבמט של מכון גלים הוא חדרון שלם שניתן לעמוד בתוכו). יש במכון גם חדר "סנסוריום", ובו מיטה מיוחדת המרעידה את הגוף באותם גלי מוח שניתן גם לשמוע באוזניות. יש בו חדר כושר למוח, אפשר לחוות "מכונות מוח", ולשקוע למצבים מדיטטיביים עמוקים. יש בו מבחר עשיר של דיסקים וקלטות של "מכון מונרו", סמכות עולמית בתחום יישומי גלי מוח. יש אפילו סדנאות "beyond " החוקרות את אפשרות המסע האסטרלי. אבל בעוד אלה הם בעיקר אמצעים לרגיעה עמוקה, יש במכון חלק אחד שהוא ממלכתה של יעל, וזהו חדר הביופידבק, שבמרכזו מכשיר EEG המשמש למדידת גלי מוח, ומחשב ש"מאזין" לתוצאות המדידה ומציג את התוצאות באופן גרפי. סוג לקוחות אחד שלנגפורד מתמחה בו הם אנשים קטנים, כלומר ילדים, הלוקים בהפרעת קשב (ADD ). בימים אלה עולה לאוויר האתר שלהם: Addkids.co.il , ובו מידע רב להורים. בדרך כלל, מאובחנים ילדי ADD במערכת בחינוכית, והמסלול מבית הספר, לנאורולוג, למבחן TOVA קצר ולריטלין – הוא מהיר ונפוץ משנה לשנה. במשרדה של לנגפורד קיר שלם עמוס ספרים, החל מספרי אי-צ'ינג ומיסטיקה וכלה בספרי פסיכולוגיה ופיסיקה. למרות הרקע האקדמי והרציונלי, עצם האיזכור של המילה "הפרעת קשב" מקפיצה את יעל ממקומה. היא נמנעת מהשימוש במילה, ואף פנתה לאקדמיה ללשון לבחון חלופות. "כמה שאני עובדת עם זה, עדיין מוזר לי איך אפשר למדוד דבר כמו ADD ", היא אומרת, "נקבעה נורמה על ידי אנשים נורמליים, והם מייחסים את הנורמה לשאר האוכלוסיה. פעם דיברו על אחוז נמוך של סובלים מהבעיה", היא אומרת, "אחר כך על שבעה אחוז, היום מדברים על עשרה אחוז ואני לא יודעת אם לא אנו מייצרים את האחוז, בכך שאנו מגדירים כל תופעה חריגה כ-ADD . איך עלי להתייחס לכך ששואפים להכניס את האדם לנורמה? יש בי משהו מתמרד. מי נתן את כוח ההגדרה ליד הנורמלים? ממתי ועד כמה מייצגת הדמוקרטיה את המידגם החברתי? מדובר בגישה שלא יכולה לסבול משהו לא נורמלי. זו גישה של מכונה לקיצוץ דשא, שאומרת – 'לא יצמח פה משהו שלא מעבר לגובה שהחלטתי'. לי, באופן טבעי, יש אשנב אדיר לילדים האלה, יש מה ללמוד מהם, והם מביאים משהו מעבר למסגרת המסויימת של המחשבה, הם מחדשים כל הזמן. אסור לכבות את הניצוץ הזה. לעולם לא נגיע למקום של אופק, של חזון, בלי החבר'ה האלה, בלי האפשרות שהם מעניקים לנו ללכת מעבר". בשורה התחתונה, אומרת לנגפורד, "מנסיוני הייתי אומרת שADD הוא כמעט שם נרדף לאינטליגנציה". הכל אפשרי "כשמסתכלים בגלי המוח של הילדים האלה על מסך המחשב", ממשיכה לנגפורד, "רואים את צורת החשיבה שלהם. הם נמצאים בתחום של גלי מוח שיש בו 'אין זמן', 'אין מרחב', 'אין הגיון' – אבל יש בו יצירה, ויש בו 'הכל אפשרי'. המגבלה היא שמושגים אלה לא יודעים להשתלשל אל המעשה ואל ההוצאה לפועל של הדברים. בחברה מתוקנת, הדחף היצירתי הזה משולב עם מישהו שיודע להוציא לפועל, ואז - איזה יופי הוא השלם הזה. המוח עצמו בנוי בתבנית כזו - שתי אונות, האחת תפקידה לחלום, לחזות - מלשון חזון, לפנטז, ללכת אל כל המרחב שמתאפשר לה, והשניה שואלת את השאלות הפרקטיות – כמה עולה, מתי, עם מי, האם כדאי, האם זה מסוכן, האם זה תורם. וזה דבר נפלא, והאדם המאוזן הוא שני המרכיבים האלה - אז למה לסרס את החברה מאחד מהם". היא מספרת על ילד בן תשע המטופל אצלה בימים אלה, העומד להציע לנאסא את רעיונותיו בדבר שיטות להתקרב לשמש בעזרת מבנים של מראות מיוחדות מחזירות אור, ועוד רעיונות לבטל את כוח הכובד כדי שמכוניות יסעו בחלל כולו, לא רק על הכביש. "אולי הוא האיינשטיין הבא", אומרת לנגפורד, "בין השאר כי יש לו הורים מדהימים שמעודדים את החופש, מנסים לפתח התחשבות בלי לשכוח את המפתח, מחנכים אותו לאחריות אישית, נקיון אישי, הרגלים של אדם רגיל - אבל בלי לפגוע, תוך עידוד ושילוב". גחלים בוערות הלקוחות של טיפול בגלי מוח – דרך טיפול חלופית לריטלין - אינם רק ילדים. "לפעמים באים תיכוניסטים, שחושבים שמשהו איתם לא תקין. המטלות קשות להם, קשה להם לשבת ולהקשיב, הם טוענים ש'אני לא נכנס לחומר', 'אני מתבזר ומתפזר', 'לוקח לי שמונה שעות יחסית לשעה של חבר לא גאון'. יש קטנים, בגיל 7, ועד גיל 45. אחרי גיל זה, לגבי ADD , יורדת האפקטיביות של הטיפול באמצעות ביופידבק". לנגפורד מקבלת לטיפול ביופידבק רק את מי שעברו איבחון נאורולוגי. "הגורמים ל-ADD משולבים: יש גורם גנטי, גורם שקשור להתרחשויות שהיו בעת ההריון והלידה ותהליך הלידה עצמו, יש גם גורם תזונתי. אלה הידועים לנו, ורב הנסתר על הנגלה". היא מזהירה מפני הנטיה של הורים להאשים את עצמם. משחקי המחשב אינם משחקים תלת מימדיים מרהיבי עין, בין השאר משום שאף משחק לא ימשוך ילד ADD ליותר מכמה דקות בזכות עצמו. "המשחק הוא תמיד אותו המשחק. אין לנו מיגוון של משחקים, וזה מכוון. אחרי מעט זמן, מחפש ילד ה ADD משחק אחר. יש נקודת משבר, ולבסוף, הם מוצאים את ההשגיות כגורם מדרבן. אחד סיפר לי שדמיין את הקרס שבדג שעל המסך לסמל הדולר, וקישר את זה לכך שהוא 'רוצה הרבה כסף'. אחר אמר: 'הבנתי שאין לי מנוס, אני מסתכל על הזמן ואומר למשחק שמולי נו, נו, נו, אני בסוף לא מרגיש את הזמן' – וזה הדרבון הפנימי שחסר בתטא ויש בבטא. הם נעשים יותר תכליתיים. בין המשחקים יש משימות עבודה משעשעות, ואני לא מלמדת עובדות, אלא מעודדת אופני חשיבה: למשל, אם לא זכרתי שיש שיעורי בית שלוש פעמים, אפשר לקשור משהו, לשים משהו בכיס, לחבר שמות לאסוציציות, נהרות, פרחים, עם כלים ויזואליים אסוציטיביים – כי מה איכפת למורה איך הם הגיעו לכך שזכרו להכין שיעורים. אני מלמדת אותם מושגים של מטה-לרנינג ובריין מפינג (שיטת מיפוי חופשי של רעיונות). זה מאוד משעשע את הילדים; יש גם קבוצות, ואחרי שלמדנו כמה אסטרטגיות, כל ילד תורם ועושים מטה-לרנינג." בלימודיה שלה, היתה לנגפורד דווקא מסודרת מאוד. "יש בי אהבת טירוף של המדבר", היא מודה, "אבל הייתי צריכה לעבוד במעבדה באוניברסיטה בנגב במערכת ווקום, וכל סופונת הכניסה לי גרגרי חול למעבדה, וניקיתי וניקיתי. הייתי עובדת נקיון, מסדרת וממיינת, פותרת בעיות של ריתוך צינורות ושל מסגרות. עשיתי עבודה לקביעת המבנה המולקולרי של בנזן. העולם המדעי היה כמרקחה, האם המבנה של בנזן הוא כך או אחרת. בין המפורסמים היה נובליסט אחד בשם מיליקן, היו לו השגות בקשר למבנה המולקולרי של בנזן. הוא טען משהו, באתי אני, יעל איטח, וטענתי אחרת". רק השנה נודע ללנגפורד שההוכחה הישנה שלה נקבעה כנכונה, והענין הוכרע. אבל היא אינה מביטה אחורה בגעגועים למערכת האקדמית. "מה שהמערכת עושה לנו זה דבר קשה", היא אומרת. "המערכת החינוכית סוגרת את המרחב של התפיסה האינדיביואליסטית. המסר הוא: 'קודם כל תיכנס לתלם, ואחר כך תצא'. המערכת לא בנויה לתלם יותר רחב, או להסתדר עם האקראיות, כמו במולקולה, כמו בגז. כביכול צריך להיות חינוך במסלול מסוים, ורק ממנו תצא. אני לא מיתממת, אני יודעת שצריך אבני בנין ויסודות, אבל בין זה לבין הכתבת חשיבה יש עולם ומלואו". בעתיד, היא מדמיינת, יהיו בתי ספר מיוחדים לילדי ADD , ואולי "מסגרת בתוך בית הספר הקיים שמתאימה למשרעת תשומת ליבם". ולא רק בתי ספר – בין שאר הפרוקייטים שלנגפורד מנסה לקדם גם רעיון להכניס טיפולי ביופידבק לבתי סוהר. אוכלוסית בתי הסוהר מהווה ריכוז של בעלי ADD , היא טוענת, ושיטות השיקום לא יעזרו כל עוד לא ילמדו העבריינים האלה להפעיל את גלי המוח הנכונים. עד היום עברו כמה עשרות ילדים תחת האלק'טרודות של יעל לנגפורד. מדובר בסדרות ארוכות של טיפולים, בין שלושים לחמישים פגישות. בתחילה נפגשים פעמיים בשבוע שעה, ואחרי האבחון, פעם בשבוע, בתדירות הולכת ופוחתת עד פעם בחודש. התהליך כולו נמשך כשנה. הביקוש הגדול בזמן האחרון, אומרת לנגפורד, הביא אותה לשקול פתיחת קבוצה להכשרת מטפלים. את הביופידבק לא היא המציאה; יש בישראל אגודה לביופידבק. את הזווית המיוחדת שלה, שהיתה רוצה להעניק למטפלים אחרים, היא רואה בגישה, שאפשר אולי לכנות "גלי מוח מהלב". "המכשיר הוא גולם", היא אומרת. "ואתה מחליט לאן למתוח אותו. לא אכחיש, יש בינינו טכנאים. קצת כואב לי לומר את זה, אבל יש שמתייחסים בצורה מכנית לעיסוקם, כאילו מדובר בלהפעיל את האור, להשמיע צלילים וסימן 'הצלחת'. לא ממש פוגשים רבים שנכנסים לעובי הקורה בצד האיסטרטגי, בצד של העוגן הנפשי. מבחינתי, האינטראקציה עם המטפל היא דבר קדוש. מטפל מטופל, או לקוח במקרה שלנו, זה תחום שיש בו רומנטיקה מסוג מדהים וחשוב מאוד להצלחת התהליך, ומקומו של המטופל במערכת חשוב כמו מקומו של חלקיק בתיאורית הקוואנטום של שרדינגר ובוהם"
| |||
|
|||
